החלטה בתיק בר"ע 12141-02-12

1.     לפני בקשת רשות ערעור על פסק דין בית הדין האזורי לעבודהבנצרת (השופטת עידית איצקוביץ ונציגי הציבור מר שרון בצלאל ומר יגאל כהן, ע"ר 35047-09-11) מיום 3.10.11, בו התקבל חלקית ערעור המבקשת על פסק דין הרשם (הרשם מוסטפא קאסם; ש"ע 1218-10, מום 28.8.11; להלן - פסק דין הרשם). בפסק הדין, מושא הבקשה, נקבע כי על המבקשת לשלם למשיבה שכר מינימום עבור 73% משרה בגין התקופה שמיום 3.03 ועד לחודש 2.09. בחישוב האמור יילקחו בחשבון הסכומים ששולמו למשיבה כל חודש בגין "תוספת על פי חוק". המבקשת חויבה בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, בגין הדיון בשתי הערכאות, בסך של 3,000 ש"ח. 

2.     המשיבה הגישה תביעה לתשלום הפרשי שכר. כפי העולה מפסק דין הרשם המשיבה הועסקה בשירות המבקשת כפקידה החל משנת 1993. שכרה של המשיבה שולם לפי היקף משרה של 68% עד לחודש מרץ 2009 והחל מחודש זה קיבלה המשיבה תוספת בשיעור של 7% להיקף משרתה. בכתב התביעה ביקשה המשיבה לחייב את המבקשת להשלים היקף משרתה מ - 68% ל - 76%. היינו תוספת בשיעור של 8% לתקופה החל מחודש ינואר 2003 ועד לחודש פברואר 2009. זאת לאור הקבוע בסעיף 27.3 לחוקת העבודה. בכתב הגנתה טענה המבקשת כי המשיבה אינה עומדת בתנאי סעיף 27.3 לחוקת העבודה וכי שיעור משרתה של המשיבה, הכולל תוספת בגין היקף משרה, אמור לעמוד על 67%, בעוד שבפועל שולם לה שכר לפי היקף משרה של 68% ולכן על המשיבה להחזיר סכומים ששולמו לה ביתר. בהתאם הגישה המבקשת תביעה שכנגד בה ביקשה לחייב המשיבה להחזיר לה סך של 10,000 ש"ח, בגין הפער האמור העומד על 1%. בדיון בפני הרשם, מיום 3.3.11, הגיעו הצדדים למוסכמה כי המשיבה עבדה 25 שעות עבודה שבועיות וכי אין מחלוקת ששבוע עבודה במבקשת עומד על 38 שעות. עוד הסכימו הצדדים כי המשיבה עונה על התנאים שנקבעו בסעיף 27.3 לחוקת העבודה.

3.     בפסק דינו קבע הרשם כי המשיבה זכאית לתוספת בשיעור של 5%. זאת בהתאם לחישוב יחסי מותאם של הקבוע בסעיף 27.3 לחוקת העבודה, לאור תכלית התוספת בהיקף המשרה, בנסיבות המקרה, מששבוע העבודה במבקשת עמד על 38 שעות שבועיות ולא 42.5 שעות. נקבע כי בשים לב לטענת ההתיישנות זכאית המשיבה להשלמת היקף משרה החל מחודש מרץ 2003 בלבד. בית הדין דחה חישובי המשיבה משאלה נמצאו מבוססים על הטענה בדבר זכאות לתוספת משרה בשיעור 8% ומשלא הוגשו לבית הדין כל תלושי השכר בתקופה הרלוונטית. באשר לטענת המבקשת, לפיה המשיבה אינה זכאית לסכום כלשהו הואיל והתוספת בהיקף המשרה נבלעת בתוך התשלום ששולם בתלושי השכר בגין "השלמה לשכר מינימום", פסק בית הדין כי יש לדחות טענה זו ולו מן הטעם שבחלק ניכר מתלושי השכר לא שולמה למשיבה השלמה לשכר מינימום כלל. לאור האמור נדחתה התביעה שכנגד מטעם המבקשת. המבקשת חויבה בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך של 2,750 ש"ח. על פסק דין הרשם הגישה המבקשת ערעור לבית הדין האזורי.

4.     המבקשת טענה בפני בית הדין האזורי כי הרשם שגה עת ביסס חישוביו על שבוע עבודה של 38 שעות במקום 42.5 שעות עבודה. לו היה נערך החישוב לפי 42.5 שעות עבודה שבועיות שיעור משרת המשיבה לא היה עולה על 60%, כאשר בפועל חושב שכר המשיבה לפי 68% משרה. עוד נטען כי הרשם טעה עת לא קיזז הסכומים ששולמו למשיבה מסך ההשלמה לשכר מינימום, לכל הפחות בהתייחס לאותם חודשים בהם שולמה תוספת זו בפועל.

5.     בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי צדק הרשם באופן פרשנותו את הוראת חוקת העבודה. בית הדין קבע כי השאלה הנתונה להכרעה הינה האם יש לחשב את "שיעור חלקיות המשרה בפועל", בהתאם לטבלה שבסעיף 27.3 לחוקת העבודה, לפי בסיס של 42.5 שעות שבועיות או של 38 שעות שבועיות. בית הדין הקיש מן הפרשנות הניתנת לסעיף 2(א) לחוק שכר מינימום התשמ"ז - 1987 (להלן - חוק שכר מינימום) בפוסקו כי יש להביא בחשבון את היקף המשרה המלאה בפועל - היא 38 שעות שבועיות. עוד התייחס בית הדין קמא לנפסק בהלכת עבאסי (ע"ע 664/08 אשרף עבאסי - חברת החשמל המזרח ירושלמית בע"מ, ניתן ביום 21.2.10; להלן - הלכת עבאסי),בה נקבע כי המונח "משרה מלאה" היא פועל יוצא מההסכמה אליה הגיעו הצדדים ומנסיבות העניין. מאחר ואותו היקף משרה אינו מופיע מפורשות בטבלה, יש לחשבו באופן יחסי. בית הדין קבע כי זכאות המשיבה לאמור הינה עד לחודש פברואר 2009 ולא חודש מרץ 2009, כפי הנקבע בפסק הרשם. עוד קבע בית הדין האזורי כי בחישובים אלו יילקחו בחשבון הסכומים ששולמו למשיבה כל חודש בגין "תוספת על פי חוק" (השלמה לשכר מינימום). בהתחשב בתוצאות הערעור חויבה המבקשת בהוצאות משפט, בגין הדיון בשתי הערכאות, בסך של 3,000 ש"ח. מכאן הבקשה לרשות ערעור שבפני.

6.     בבקשתה לרשות ערעור שבפני טענה המבקשת כילפסק הדין השלכה רוחבית על כלל עובדי המבקשת. נטען כי יש לחשב את היקף משרת המשיבה על בסיס שבוע העבודה הקבוע בחוקת העבודה, בסעיפים 27 ו - 27.2 לחוקת העבודה, של 42.5 שעות שבועיות, גם אם בפועל עובדים עובדי המבקשת 38 שעות שבועיות בלבד. חישוב זכויות המשיבה על בסיס 38 שעות שבועיות בלבד היטיב למעשה עם המשיבה כפליים. שכן מצד אחד נהנתה המשיבה משבוע עבודה מקוצר ב - 4.5 שעות שבועיות ומצד שני זכתה המשיבה בכל ההטבות הנובעות משבוע מקוצר בן 38 שעות. אם שכר המשיבה היה מבוסס על 38 שעות הרי שההשלמה שנערכה לה לשכר מינימום הייתה פחותה יותר. אכן החקיקה אינה קובעת את סך היקף שעות למשרה מלאה אך עניין זה אינו רלוונטי, כך טענה המבקשת, שעה שחוקת העבודה קובעת את היקף השעות השבועיות. לטענת המבקשת המועצה לא הייתה רשאית להפחית את שעות העבודה ל - 38 שעות שבועיות ומכל מקום לא נכרת כל הסכם קיבוצי בין הגוף המייצג לבין מרכז השלטון המקומי המאפשר למבקשת קביעת שעות עבודה שבועיות באופן שונה מהקבוע בחוקת העבודה. עוד טענה המבקשת כי הסתמכות בית הדין קמא על חוק שכר מינימום לצורך פרשנות המונח משרה מלאה אינו רלוונטי, משום שבעניינו לא מתעוררת שאלת פרשנות, שהרי חוקת העבודה אינה מותירה ספק.

7.     לאחר שנתתי דעתי לפסק דין האזורי ולפסק דין הרשם ובחנתי טענות המבקשת הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. הבקשה שבפני הינו למעשה "ערעור שני" - על פסק דינו של בית הדין האזורי בשבתו כערכאת ערעור על פסק דינו של הרשם. הלכה היא, כי רשות ערעור בערכאה שלישית תישקל במקרים חריגים המעוררים שאלה כללית, משפטית או ציבורית חשובה, החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת (ראו רע"א 2830/07 הר עוז נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה, ניתן ביום 15.8.2007, רע"א 103/82 חניון חיפה - מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123). לא שוכנעתי כי מקרה זה נמנה על החריגים האמורים. לא מצאתי כי נפלה טעות משפטית בהכרעת האזורי, המצדיקה מתן רשות ערעור בבקשה. למעלה מן הצריך אציין כי סעיף 27.3 לחוקת העבודה קובע כי " עובד ... זכאי לשכר מוגדל מעבר לחלקיות משרתו בפועל". קרי, יש לחשב זכאות העובד בהתאם לחלקיות משרתו למעשה, הנגזרת מהיקף המשרה בפועל, לרבות מספר השעות השבועיות. אין בידי לקבל טענת המבקשת כי היא לא הייתה רשאית להפחית את שעות העבודה השבועיות ל - 38 שעות ומכל מקום לא נחתם הסכם קיבוצי בנושא. משהמבקשת היא זו אשר החליטה על הפחתת שעות העבודה השבועיות דומה שאין לה אלא להלין על עצמה בעניין זה. משאלו הם פני הדברים לא מצאתי כי יש הצדקה להתערבות ערכאת הערעור בפסק דינו של בית הדין האזורי ולמתן רשות ערעור.

8.     סוף דבר  - הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובת הצד שכנגד, אין צו להוצאות.

ניתנה היום,  ו'  אדר תשע"ב, 29 פברואר 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: